שני מוסיקאים יהודים יושבים בחדר. הראשון, יוצא תוניס, פותח את הפה ומתחיל לשיר פיוט במקאם ביאתי. השני, יוצא ליטא, מנגן בכינור ניגון חב"די במז'ור. שניהם מתחילים מאותו תו — והם נשמעים אחרת לגמרי.
מה ההבדל? הסולם. או יותר נכון — מערכת הסולמות. שני העולמות האלה — המקאם המזרחי והניגון היהודי האשכנזי — בנויים על שתי שיטות מוסיקליות שונות לחלוטין. אבל יש להם המון מה ללמד אחד את השני, ושניהם מהווים חלק מרכזי בנכסי המוסיקה היהודית.
המילה "מקאם" באה מערבית ומשמעותה "מצב" או "מקום". במוסיקה זה אומר מערכת של סולמות עם כללי מעבר. כל מקאם הוא לא רק סולם של תווים — הוא גם דרך לבטא רגש מסוים, כללי ניגון ספציפיים, "מנגינות אופייניות" שצריך להכיר, וטכניקות אלתור שמותרות בו.
המקאם הוא יסוד המוסיקה המזרחית — הערבית, הטורקית, הפרסית, וגם המוסיקה היהודית-ספרדית והמזרחית. הוא משמש בפיוטים, בבקשות, במנגינות מסורתיות לפי "מקאם השבוע", ובמסורת השירה החזנית של עדות המזרח.
במסורת המוסיקה הערבית הקלאסית מונים עשרות מקאמים (חלקם נדירים). במסורת היהודית-מזרחית, יש לרוב סביב 8 מקאמים מרכזיים שמשמשים באופן שוטף:
בעדות המזרח, יש מסורת של "מקאם השבוע" — לפי פרשת השבוע, נקבע מקאם למנגינות מסורתיות. כך, יש פרשות שמתאימות למנגינות מסורתיות בחיג'אז, אחרות בביאתי, אחרות בעג'ם.
הניגון, במובן המסורת היהודית-אשכנזית והחסידית, הוא לחן שיר — לעיתים ללא מילים — שמועבר במסורת בעל-פה מצדיק לתלמיד, מאב לבן. הניגון לא רק מועבר כסולם; הוא נושא תוכן רוחני, סיפור, מקור, וייחוס משפחתי-קהילתי.
הניגונים בנויים על מערכות סולמות מערביות יותר — בעיקר על הסולם המז'ורי, המינור הטבעי, או סולם המינור הבעל-מנגיני (האשכנזי). אין במסורת הזו רבעי טונים כמו במקאם, אבל יש דקויות אחרות — קישוטים, תנודות, "טריל", ושימוש פנימי במלים-שאינן-מלים ("יה-ב-ב-ב", "אוי-יוי-יוי").
מערכת של עשרות סולמות. רבע-טונים. ניגון פעמים ארוך עם אלתור מורכב. מקורו במסורת הערבית-טורקית-פרסית. שימוש במנגינה מסורתית לפי "מקאם השבוע".
סולמות מערביים בעיקר. ללא רבעי-טון. ניגון הוא לחן ספציפי, לרוב קצר. מועבר במסורת מצדיק לתלמיד. נישא תוכן רוחני וייחוס.
למרות ההבדלים, בנקודות הקצה — שני העולמות חולקים יסודות משותפים:
שניהם בנויים על שיר. לא על כתיבה תיאורטית. מסורת בעל-פה, מורה לתלמיד, חזרה ועוד חזרה. הספרים והכתבים באים אחר-כך, אם בכלל. בשתי המסורות, ה"שמיעה" קודמת ל"קריאה".
שניהם נושאי תוכן רוחני. במקאם, הסולם הספציפי מתאים לתחושה רוחנית ספציפית — תחנונים, שמחה, גאווה לאומית. בניגון, הלחן עצמו הוא הסיפור הרוחני. הוא מספר את עצמו.
שניהם מאפשרים יצירה חדשה. גם פייטן מזרחי וגם בעל-מנגן חסידי מצופים ליצור מקאמים חדשים, פיוטים חדשים, ניגונים חדשים — תוך שמירה על מסורת הסולם / השפה. אין כאן יצירה מאפס; אבל יש יצירה מתוך השפה הקיימת.
שניהם תלויים בלימוד אישי. אי-אפשר באמת ללמוד מקאם רק מתווים, ואי-אפשר באמת ללמוד ניגון רק מהקלטה. בשני המקרים, צריך מורה שיעביר את הדקויות — אותם "טאיים" שלא נכתבים אבל הם מה שעושה את הניגון ניגון.
״סגנונות מוסיקליים מגוונים: היכרות עם סגנונות מוסיקליים, כולל מוסיקה קלאסית, ג'אז, מקאם, בלוז, מוסיקה יהודית ומוסיקה ישראלית עכשווית. הדגש הוא על ניתוח סגנוני, זיהוי מאפיינים ייחודיים והתנסות מעשית בנגינה, שירה ואלתור בסגנונות השונים.״
אפשר לחשוב — "אני יוצר מוסיקה מודרנית, אני לא צריך להכיר מקאם או ניגון". זו טעות. הכרת שתי המסורות פותחת אופקים גם למוסיקאי שכותב מוסיקה פופ או רוק:
תכנית הלימוד שלנו כוללת קורסים בסגנונות מוסיקליים — בהם היכרות עם המקאם המזרחי והפיוט, וגם עם עולם הניגון היהודי. הלימוד הוא שיטתי וסגנוני, ולא רק תיאורטי — אתם תנגנו ותשירו במגוון מקאמים וניגונים.
אם המקאם והניגון עניינו אתכם — הנה הכיוון להתחיל:
המקאם והניגון הם שני הריאות של המוסיקה היהודית. שניהם הכרחיים לכל מי שרוצה להבין מאיפה באה המוסיקה היהודית, איך היא נשמעת, ולאן היא יכולה ללכת. הם לא מתחרים — הם משלימים. ומי שיודע את שני העולמות, יכול לנוע ביניהם בחופשיות וליצור משהו חדש שמכיל את הטוב משניהם.
תכניות הלימוד של שירת הלויים כוללות קורסים בסגנונות מוסיקליים — לרבות מקאם וניגון יהודי.
© שירת הלויים
web & design: pini hillel