שאלה: מה ההבדל בין מוסיקאי חובב למוסיקאי מקצועי? אפשר לענות הרבה דברים — תיאוריה, טכניקה, ניסיון. אבל ההבדל הכי חשוב, זה שבדרך-כלל לא רואים: איך הם שומעים מוסיקה.
מוסיקאי חובב שומע "השיר היה יפה". מוסיקאי מקצועי שומע "הפזמון מתחיל ב-IV, עובר ל-vi, ואז I — והפראזה הראשונה היא מודי-מיקסוליאדי". הוא לא חכם יותר. הוא פשוט אימן את האוזן שלו.
שמיעה מוסיקלית היא היכולת לזהות מה אתם שומעים ולתרגם את זה למושגים מוסיקליים. ולא: זה לא רק "שמיעה מוחלטת" (הסוג הנדיר שבו אפשר לומר "זה דו" בלי כלי-יעיון). שמיעה מוסיקלית טובה היא ברוב המקרים שמיעה יחסית (Relative Pitch) — היכולת להבין יחסים בין צלילים.
וזו יכולת שאפשר לאמן. כל מוסיקאי מקצועי, גם זה שהתחיל "בלי שמיעה טובה", פיתח שמיעה יחסית מצוינת עם הזמן.
שמיעה מוחלטת היא היכולת לזהות צליל בודד ללא הקשר ("זה לה"). היא נדירה — בערך 1 ל-10,000 איש. רוב אנשים שיש להם שמיעה מוחלטת — נולדו איתה, או פיתחו אותה לפני גיל 6.
ההפתעה: שמיעה מוחלטת לא חשובה לרוב המוסיקאים המקצועיים. רבים מהמלחינים הגדולים — באך, סטרווינסקי, מוצרט (במידה) — היה להם. אבל ברהמס, רוול, וגנר — לא. וזה לא מנע מהם להיות מהגדולים.
מה כן חשוב: שמיעה יחסית מצוינת. את זה אתם יכולים לפתח, וצריכים.
ההבחנה הכי בסיסית. תקליטו אקורד שלא ראיתם. האם הוא מז'ור (בהיר, שמח) או מינור (אפל, עצוב)?
זיהוי המרווח בין שני צלילים. השיטה: שתי-צלילים, רושמים את המרווח.
הטריק: תקשרו כל מרווח לשיר-עוגן (פירוט במאמר המרווחים).
זיהוי אקורד מלא — לא רק "מז'ור או מינור", אלא בדיוק איזה אקורד בסולם מסוים.
זה השלב שבו מתחילים לתעתק יצירה. שומעים שיר ופותחים את ההרמוניה שלו.
השלב הסופי. שומעים יצירה — רושמים את הכל:
זה השלב שבוחנים בכניסה לאקדמיה למוסיקה ברמה גבוהה.
פיתוח שמיעה זה לא תרגיל של פעם בשבועיים — זה תרגיל יומי קצר. עדיף 15 דקות כל יום מאשר שעתיים פעם בשבוע. כמו שריר.
בכל מקום שהצליל נקרא בשם הקבוע שלו: דו = דו, רה = רה, וכן הלאה. זו השיטה הצרפתית, האיטלקית, הספרדית, והרוסית. מתאימה לפיתוח שמיעה מוחלטת (אם זה מעניין אותך).
בכל סולם — דו הוא הטוניקה. בדו מז'ור: דו מי סול = I. בסול מז'ור: דו מי סול = I (כי הטוניקה היא דו עכשיו). שיטה אנגלית-אמריקנית. מתאימה במיוחד לפיתוח שמיעה יחסית — והיא מומלצת לרוב התלמידים.
במקום שמות תווים — מספרים: 1-2-3-4-5-6-7. דרגות הסולם. פופולרית בג'אז ובמוסיקה הפופית. מהירה יותר מהשיטות האחרות.
הרבה תלמידים מנסים לאמן את האוזן רק בהאזנה. הם טועים. הקול הוא חלק בלתי נפרד מהאימון.
למה? כי כדי לזכור צליל, אנחנו צריכים לזהות אותו — וכדי לזהות אותו, הקול שלנו צריך "להחזיק" את הצליל. תלמידים שמנסים לפתח שמיעה רק דרך האוזן — מגיעים לתקרה מהר.
הכלל: בכל תרגיל, שירו את הצליל לפני שאתם מזהים אותו. שמעו את המרווח, שירו את שני הצלילים, ואז זהו את המרווח. אחרי כמה חודשים — תזהו ישר. אבל בלי השירה — לא תגיעו לשם.
חזנים ופייטנים מסורתיים פיתחו שמיעה יוצאת מן הכלל — בלי "תיאוריה". איך?
זוהי שיטה אורגנית — אבל איטית, ויש לה תקרה. הסיבה שמקצוענים מודרניים משלבים אותה עם תרגול תיאורי-פורמלי: התוצאות מהירות פי כמה.
שאלה הוגנת. תשובה כנה:
"פיתוח שמיעה זה לא שאלה של 'יש לך כישרון או אין לך'. זה שאלה של כמה שעות תרגלת. נקודה. כל אחד שמתאמן ברצינות — מגיע לשמיעה יחסית מצוינת."
אחרי שנה — תהיו אנשים אחרים. ולכל החיים — תזכרו את התרגול הזה כדבר הראשון שהפך אתכם ממוסיקאים חובבנים למוסיקאים שיודעים לקרוא את העולם המוסיקלי שסביבם.
בתכנית של שירת הלויים, פיתוח שמיעה הוא חלק יומיומי מהלימודים. עם מורה מקצועי שעוקב אחרי ההתקדמות שלכם — ההתקדמות מהירה בהרבה מתרגול עצמי.
למסלול הגברים למסלול הנשים© שירת הלויים
web & design: pini hillel