יועץ לימודים יחזור אליכם תוך 24 שעות
100+ מושגי תיאוריה, הרמוניה, צורה וביצוע — בעברית, עם הפניות למאמרים מורחבים.
המרווח הקטן ביותר במוסיקה המערבית. בפסנתר — המרחק בין שני קלידים סמוכים (כולל שחור-לבן).
שני חצאי-טון. בפסנתר — דילוג של קליד בין שני קלידים לבנים (לדוגמה דו → רֶה).
אותו צליל בדיוק. מרווח של 0 חצאי-טון. כשמושר על-ידי שני זמרים נקרא "אוניסון".
מרווח של צליל אחד. סקונדה מינורית = חצי-טון. סקונדה מז'ורית = טון שלם.
מרווח של שני צלילים. טרצה מז'ורית (4 חצאי-טון) קובעת אקורד מז'ור. טרצה מינורית (3) קובעת מינור. הצליל המבדיל בין שמחה לעצב.
מרווח של 5 חצאי-טון. קווארטה טהורה — מרווח פתוח ויציב. שכיח בפתיחות גרנדיוזיות.
6 חצאי-טון. המרווח הדיסוננטי ביותר. במסורת ימי-הביניים כונה "Diabolus in Musica". פותח דרמה במוסיקה.
קווינטה טהורה (7 חצאי-טון) היא המרווח הכי "פתוח" וטהור. הבסיס של מעגל הקווינטות וכל ההרמוניה המערבית.
→ מעגל הקווינטות9 חצאי-טון (מז'ורית) או 8 (מינורית). מרווח רגשני, "ערגה". פותח את "התקווה".
11 חצאי-טון (מז'ורית) או 10 (מינורית). מרווח מתוח. בסיס של אקורד 7.
12 חצאי-טון. אותו "שם" של צליל, גובה אחד מעל. הצליל היציב ביותר אחרי הפרימה.
מרווחים שהאוזן שומעת כיציבים — אוקטבה, קווינטה, קווארטה, טרצות וסקסטות. אינם דורשים פתרון.
מרווחים מתוחים — סקונדות, ספטימות, טריטון. דורשים פיתרון לצליל יציב. המנוע הדרמטי של ההרמוניה.
הסולם הראשי. מתכון: טון-טון-חצי-טון-טון-טון-חצי. בפסנתר: כל הקלידים הלבנים מ-דו ל-דו. צבע בהיר, פתוח.
הסולם המקביל. מתכון: טון-חצי-טון-טון-חצי-טון-טון. בא ב-3 גרסאות: טבעי, הרמוני, מלודי. צבע מהורהר, רגוע, או עצוב.
סולם של 5 צלילים בלבד. בלי המרווחים החצויים של המז'ור. הסולם העתיק ביותר באנושות. שכיח בפולק, ג'אז, ובמוסיקה אסיאתית.
סולם של 6 צלילים, כולל "בלוז-נוט" (טריטון) שיוצר את הצליל הבלוזי האופייני. בסיס לבלוז, ג'אז, רוק.
סולם שמתחיל מנקודה אחרת על-פני הקלידים הלבנים. שבעה מודים יווניים עתיקים שורדים עד היום: יוֹניאן, דוֹריאן, פריגיאן, לידיאן, מיקסולידיאן, אֵיאוֹליאן, לוֹקְריאן.
מוד שמתחיל מ-רֶה (בקלידים הלבנים). מינור עם שישית מועלית. מוסיקה חסידית, ג'אז ופולק. החביב על מיילס דייוויס.
מוד שמתחיל מ-מי. צבע מסתורי, מזרחי. שכיח בפלמנקו, מטאל, ובחזנות הספרדית.
מוד שמתחיל מ-פָה. מז'ור עם רביעית מועלית. צבע חולמני, מרחף. אהוב על פסקולים של ג'ון וויליאמס.
מוד שמתחיל מ-סול. מז'ור עם שביעית מורדת. שכיח ברוק, בלוז, ובחזנות.
מינור עם השביעית מועלית בחצי-טון. צבע "מזרחי" אופייני בגלל המרווח המוגדל שנוצר. שכיח בניגונים יהודיים.
מינור עם שישית ושביעית מועלות בעלייה, חוזרות לרגיל בירידה. מתאים למנגינות זורמות.
כל 12 חצאי-הטון ברצף. כולל כל הקלידים — לבנים ושחורים. בסיס לכל המוסיקה המודרנית והאטונאלית.
סולם יחודי במסורת המוסיקלית היהודית האשכנזית. מינור הרמוני עם השלישית המורכבת. שכיח בחזנות ובניגונים חסידיים.
מערכת הסולמות במסורת המוסיקלית הערבית-יהודית. עשרות מקאמים, כל אחד עם נוסחת מרווחים יחודית — חלקם כוללים מרווחים "רבעי-טון".
→ מקאם והניגוןסימני דיאז (♯) או בֶּמוֹל (♭) המופיעים בתחילת השורה ומציינים את הסולם של היצירה. מ-0 ועד 7 סימנים.
שלושה צלילים או יותר שמושמעים בו-זמנית. הבסיס של ההרמוניה. כל סולם מייצר אוסף אופייני של אקורדים.
אקורד של 3 צלילים בנוי על שתי טרצות זו על זו. הסוג הבסיסי ביותר. ארבעה סוגים: מז'ור, מינור, מוקטן, מוגדל.
טרצה מז'ורית למטה + טרצה מינורית למעלה (דוגמה: דו-מי-סול). צליל בהיר, יציב, "חיובי".
טרצה מינורית למטה + טרצה מז'ורית למעלה (דוגמה: לָה-דו-מי). צליל מהורהר, רגוע, "עצוב".
שתי טרצות מינוריות (דוגמה: סי-רֶה-פָה). צליל מתוח, לא יציב. שכיח באקורדים מקשרים.
שתי טרצות מז'וריות (דוגמה: דו-מי-סול#). צליל "תלוי באוויר", חולמני. אהוב על שופן ואימפרסיוניסטים.
טריאדה + צליל שביעית. סוגים שונים: 7 דומיננטי (V7), Maj7, m7, dim7. ליבת הג'אז וההרמוניה המודרנית.
אקורדים עם תוספות מעבר לשביעית. אופייניים לג'אז, לפיוסיון ולרוב הסלקטיביות של בלוז ו-R&B.
אקורד שבו הטרצה מוחלפת ב-2 או ב-4 (sus2 או sus4). יוצר מתח שמבקש להיפתר אל הטרצה הרגילה.
סידור צלילי האקורד כך שצליל שאינו השורש נמצא בבס. שלושה סוגים: מצב יסוד, היפוך ראשון, היפוך שני.
→ למאמר המלאתפקיד האקורד בסולם: טוניקה (I, "בית"), דומיננטה (V, "כוח"), תת-דומיננטה (IV, "מרחב").
דרך לרשום אקורדים על-פי המיקום שלהם בסולם. אותיות גדולות = מז'ור (I, IV, V), קטנות = מינור (ii, iii, vi).
תורת השילוב של צלילים לאקורדים והרצף שלהם לאורך הזמן. אחד משלושת היסודות של המוסיקה (יחד עם מלודיה וקצב).
תרשים שמראה את 12 הסולמות בסדר של קווינטות. הכלי החשוב ביותר של כל מוסיקאי — מסביר חתימות סולם, מעברים, ומהלכי אקורדים.
→ למאמר המלארצף הרמוני בסוף משפט מוסיקלי. סימני הפיסוק של המוסיקה. ארבעה סוגים: אותנטית, חצי-קדנציה, מטעה, פלגלית.
→ למאמר המלאV→I. המעבר ההרמוני החזק ביותר. "הנקודה" של המשפט המוסיקלי. שכיחה בסוף כל יצירה קלאסית.
משפט שמסתיים על ה-V. תחושת המתח שמבקש המשך. "הפסיק" של המוסיקה.
IV→I. תחושת מנוחה רחבה, פתוחה. שכיחה בסיומי ניגונים חסידיים ובמוסיקה רוחנית עכשווית.
מעבר מסולם לסולם באמצע יצירה. הסולמות הקרובים במעגל הקווינטות הם המעברים הטבעיים ביותר.
המהלך ההרמוני הקלאסי של הג'אז. שלושה אקורדים שמובילים תמיד הביתה. בנוי על קווינטות יורדות.
הכלל הקלאסי של הרמוניה: כל "קול" באקורד צריך לזוז כמה שפחות. מתבטא בשימוש בהיפוכים ובמעברים חלקים.
אקורד שמשמש כדומיננטה זמנית של אקורד שאינו הטוניקה הראשית. מסומן: V/V, V/IV וכו'. מוסיף "גוון" בלי לעבור לסולם חדש.
שאילה של אקורד מהסולם המקביל (מז'ור מינור). מוסיף "צבע" דרמטי בלי לעזוב את הסולם הראשי.
צליל שנשאר קבוע בבס לאורך מספר אקורדים שמתחלפים מעליו. שכיח אצל בָּך, ובמוסיקה רוחנית.
סידור הצלילים בזמן. אורך, מיקום והדגשה של כל צליל. אחד משלושת היסודות (עם מלודיה והרמוניה).
חלוקה קבועה של הזמן לפעימות שוות. נכתב בשבר: 4/4, 3/4, 6/8. קובע את "הרגל" של המוסיקה.
יחידה אחת של המשקל. בין שני קווי-תיבה. שמכילה בדיוק את מספר הפעימות שנקבע במשקל.
היחידה הבסיסית של הזמן המוסיקלי. הקצב שתופפים עליו ברגל בעת האזנה.
מהירות היצירה, נמדדת ב-BPM (פעימות בדקה). 60 BPM = איטי, 120 = רגיל, 180+ = מהיר.
הדגשה של פעימה "חלשה" במקום פעימה "חזקה". יוצר תחושת תזוזה, "מתפיס". שכיח בג'אז, פאנק, מוסיקה לטינית.
שני קצבים שונים שמתנגנים בו-זמנית. דוגמה קלאסית: 3 כנגד 2. שכיח אצל שופן, באפריקאית-מערבית, ובג'אז.
משקל שאינו מתחלק לפעימות שוות. דוגמאות: 5/4, 7/8, 11/8. שכיח במוסיקה בלקנית, יוונית, ובג'אז מתקדם.
צליל או צלילים שמופיעים לפני התיבה הראשונה. "פתיחה" מוסיקלית. אופייני להמנונים ולשירי פופ.
חופש קצב — "גנובת זמן". מנגנים קצת לפני או אחרי הפעימה לצורך ביטוי. אופייני לשופן, רחמנינוב, לליסט.
האטה הדרגתית של הטמפו. שכיח בסיומי משפטים גדולים או בקדנציות חשובות.
האצה הדרגתית של הטמפו. מבנה דרמטי שיוצר תחושת התעצמות. שכיח בריקודי שמחה ובמוסיקה חסידית.
רעיון מוסיקלי בסיסי, קצר וזכיר. 2-7 צלילים. הלבנה שממנה בנויה היצירה. הסלוגן של הסימפוניה ה-5: 4 צלילים.
חזרה מיידית של מוטיב, אבל בגובה שונה. הכלי המרכזי של מלחינים. הופך מוטיב קצר ליצירה שלמה.
→ למאמר המלאהמנגינה הראשית של היצירה. ארוכה ממוטיב — בדרך-כלל משפט שלם או שניים. ב-Sonata Form יש 2-3 תמות מנוגדות.
צורה של שני חלקים מנוגדים: A (פתיחה) → B (ניגוד). שכיח בריקודים בארוקיים, בשירי פופ.
שלושה חלקים: A (פתיחה) → B (ניגוד) → A (חזרה הביתה). הצורה הקלאסית של נוקטורן, שיר אריה, פרק איטי בסונטה.
צורה ABACADA. נושא חוזר ושב, מופרד בקטעי-ביניים שונים. שכיח בסוף קונצ'רטים ובסונטות.
צורה קלאסית גדולה: אקספוזיציה (הצגת תמות) → פיתוח (עיבודן) → רקפיטולציה (חזרה). ליבת המוסיקה הקלאסית.
צורה קונטרפונקטית מורכבת. נושא ראשי שעובר בקולות שונים בזה אחר זה, עם פיתוח אנליטי. בָּך — האמן הגדול ביותר.
יצירה לשני קולות בעלת מבנה דו-קולי. בָּך כתב 15 אינוונציות שהפכו לחומר לימוד יסודי לפסנתר.
יצירה קצרה ופתוחה, לעיתים כפתיחה ליצירה גדולה יותר. אצל שופן ודביוסי — יצירות עצמאיות.
יצירה שנכתבה במקור לתרגול טכני, אך הפכה ליצירת מופת. שופן וליסט הפכו את האטיוד לאמנות.
לקיחת מוטיב והפיכתו ליצירה שלמה באמצעות חזרה, וריאציה, סקוונצה, היפוך, היפוך-ראי, ועוד. הכלי הקלאסי המרכזי.
אמנות שילוב מספר קווים מלודיים עצמאיים. "מסיבת קולות" שבה כל קול נשמע יפה לבדו וגם בצירוף. בָּך הוא המאסטר.
קונטרפונקט שבו הקולות חוזרים אחד אחרי השני על אותה מנגינה. דוגמה: "אחים בני יעקב".
שני קולות שזזים בכיוון זהה ובמרחק זהה. שימוש מוגבל בקונטרפונקט מסורתי (אסור באוקטבות וקווינטות מקבילות).
שני קולות שזזים בכיוונים מנוגדים. הסוג העדיף בקונטרפונקט קלאסי — יוצר עצמאות בין הקולות.
קול אחד נשאר במקום, השני זז. שכיח כאשר אחד הקולות משמש כפדל-טון.
היפוך מוטיב — כל מרווח עולה הופך ליורד באותו גודל. טכניקה קונטרפונקטית קלאסית של בָּך.
החזרה של מוטיב בערכי משך כפולים — איטי יותר. שכיח בפוגות כדי להעצים את הנושא.
החזרה של מוטיב בערכי משך חצויים — מהיר יותר. ההפך מאוגמנטציה.
עוצמת ההשמעה — מ-pianissimo (pp, רך מאוד) ועד fortissimo (ff, חזק מאוד). אחד הכלים הרגשיים החשובים של הביצוע.
"רך". סימן שמורה למנגן לנגן בעוצמה נמוכה. pp = pianissimo (רך מאוד). ppp = רך מאוד-מאוד.
"חזק". ff = fortissimo (חזק מאוד). שילובים: mf = mezzo-forte (חזק בינוני), mp = mezzo-piano (רך בינוני).
העלאה הדרגתית של העוצמה — "התעצמות". מסומן {'<'} או באותיות "cresc.".
הנמכה הדרגתית של העוצמה. מסומן {'>'} או "decresc." או "dim.".
"קשור". אופן ניגון חלק וזורם, ללא הפסקות בין הצלילים. מסומן בקשת מעל הצלילים.
"מנותק". אופן ניגון קצר וקפיצי. כל צליל מסיים בחצי מהאורך הכתוב. מסומן בנקודה מעל הצליל.
הדגשה של צליל מסוים. מסומן בסימן {'>'} מעל הצליל. יוצר נקודות מתח בקצב.
"נשמר". סגנון ניגון שבו כל הצלילים מוחזקים לאורך כל הזמן הכתוב. הניגוד של סטקאטו.
יצירה ספונטנית של מוסיקה תוך כדי ביצוע. בסיס בג'אז, בלוז, מוסיקה הודית. נלמד בקורסי אלתור של שירת הלויים.
תקופת בָּך, ויואלדי, הנדל. דגש על קונטרפונקט, הרמוניה מורכבת, ועיטור צלילי. צורות מרכזיות: סוויטה, פוגה, קונצ'רטו.
תקופת היידן, מוצרט, בטהובן. דגש על מבנה ברור, סימטריה, הרמוניה פונקציונלית. צורת הסונטה הגיעה לשיא.
תקופת שופן, שומאן, ברהמס, ליסט, צ'יקובסקי. דגש על ביטוי רגשי, הרחבת הרמוניה, יצירות גדולות.
דביוסי, ראוול. דגש על "צבע" צלילי, סולמות מודאליים ופנטטוניים, אקורדים מורחבים. השפעה גדולה על הג'אז.
סגנון אמריקאי מהמאה ה-20. דגש על אלתור, אקורדים מורחבים (7, 9, 13), סינקופציה, סווינג. תת-סגנונות: דיקסילנד, סווינג, ביבופ, פיוסיון.
סגנון אפרו-אמריקאי. 12-bar Blues. סולם בלוז עם blue notes. בסיס לג'אז, רוק, R&B. הצורה השכיחה: AAB.
תחושת הקצב של הג'אז — שמיניות לא שוות בערך 2:1. ההבדל בין "סיגול הקצב הקלאסי" ל"קצב הג'אזי".
מנגינה חסידית, לעיתים ללא מילים. בנוי על מבנה של בתים שחוזרים בסקוונצות. דורש שליטה בסולמות יחודיים.
סגנון שירה מסורתי שהתפתח בקהילות יהודיות מזרחיות — ספרד, תימן, חלב, מרוקו, סוריה. מגוון מקאמים, סוגות ומבנים ייחודיים.
סגנון שירה ווקאלית מסורתי-יהודי. שתי מסורות מרכזיות: אשכנזית (סולמות מודאליים) וספרדית-מזרחית (מקאמים). דורש שליטה במנעד רחב ובסגנון מקצועי.
שילוב של סגנונות — בעיקר ג'אז עם רוק, פאנק, או מוסיקת עולם. שכיח במוסיקה ישראלית-עכשווית.
תערובת ייחודית של חסידיות, פיוט, פופ, רוק וג'אז. מובילים: יונתן רזאל, ישי לפידות, אהוד בנאי, אביתר בנאי.
אימון שיטתי של היכולת לזהות באוזן: מרווחים, סולמות, אקורדים, מהלכים הרמוניים, וקצבים. אחד מהמיומנויות הבסיסיות של כל מוסיקאי מקצועי.
שירת תווים בעזרת השמות "דו-רֶה-מי-פָה-סול-לָה-סי-דו". מחבר בין האוזן, הקול והעין. בסיס לכל לימוד תיאוריה.
תרגיל שבו שומעים מנגינה או רצף אקורדים ורושמים אותם בתווים. שלושה סוגים: מלודית, הרמונית, ריתמית.
היכולת לנגן או לשיר יצירה בפעם הראשונה שרואים אותה. דורשת קריאה אוטומטית של תווים, מרווחים וקצב.
היכולת הנדירה לזהות צליל ספציפי (לדוגמה "זה לָה") בלי נקודת התייחסות. כ-1 ב-10,000 בני אדם.
היכולת לזהות מרווחים, סולמות ואקורדים ביחס לצליל נתון. ניתן לפתח באמצעות תרגול. הכלי המעשי החשוב יותר ממוחלט.
דיוק הצליל בנגינה ובשירה. שמירה על הגובה הנכון של כל צליל. מיומנות בסיסית למוסיקאים — בעיקר לכלי קשת ולזמרים.
שירת רצפים שלא מבוססים על סולם טונאלי. שכיח בלימודי מוסיקה מתקדמים — דורש זיהוי מרווחים בלי "בית".
5 שורות עם 4 רווחים. תווים מסומנים על ידי מיקום ביחס לשורות והרווחים. שני מפתחות עיקריים: סול (גבוה) ופָה (נמוך).
סימון אקורדים מעל המנגינה (G, Am, F, etc.). שכיח במוסיקת פופ, ג'אז ובגיטרה. מאפשר ליווי בלי לקרוא תווים.
כל המושגים במילון נלמדים לעומק בקורסי שירת הלויים — מ"תיאוריה ויסודות המוסיקה" של שנה א', דרך "הרמוניה ווקאלית וקונטרפונקט" של שנה ב', ועד לקורסי המתקדמים של שנה ג'.
קבעו שיחת ייעוץ פתחו בוואטסאפ© שירת הלויים
web & design: pini hillel